אוספי הזכרון

סיפוריו המשפחתיים של מאיר שלו, ציורי הנוף של אלי שמיר, טרקטורים מעשה אמן. כמה יצירות אמנות, שהן מעין מפעלי שימור אישיים לנופיו ולאנשיו של עמק יזרעאל

לפני שלושים שנה, כשהספר "רומן רוסי" ראה אור לראשונה קרמו הדמויות בספר עור וגידים, נכנסו לבתיהם של אנשי העמק ועוררו מהומה רבה. למרות שמאיר שלו אינו כותב את שם הכפר שבו מתרחשת עלילת ספרו, מיד הבינו קוראיו מן העמק במי ובמה הדברים אמורים: בעל הסליק הוא מנהלל, הצבוע מהשדות של כפר יחזקאל והדקלים הם אלה מהדרך המובילה מנהלל לכפר יהושע. לא היה בכך כל ספק.

שלושת המקומות הנזכרים למעלה הם מושבים שהוקמו בשנות העשרים של המאה הקודמת. נהלל, מושב העובדים הראשון בעולם, נוסד בספטמבר 1921, כפר יחזקאל נוסד כמה חודשים אחריו וכפר יהושע נוסד בשנת 1927.

[במאמר מוסגר נאמר כי מושב העובדים הוא צורת התיישבות שנוצרה בכדי לתת מענה למי שלא מצא את עצמו בחיי הקיבוץ, מה שלא אומר שלא היתה מאחוריו אידיאולוגיה ברורה. עקרונות מושב העובדים נוסחו על ידי אליעזר יפה – מראשי ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל, מומחה לחקלאות ומנהלה הראשון של תנובה – בחוברת שנקראה "ליסוד מושב העובדים". בין עקרונות אלה ניתן למנות את העקרונות הבאים: עבודה עצמית, כלומר איסור להעסיק עובדים חיצוניים במשק; משק חקלאי מעורב, כלומר משק שאינו מסתמך על ענף חקלאי אחד ולכן יש בו לול, פלחה ואולי גם רפת, ובלשון של ימינו תפיסה שאומרת שגם בחקלאות לא כדאי לשים את כל הביצים בסל אחד].

עשרים ואחת שנה אחרי שפורסם רומן רוסי פרסם שלו את ספרו "הדבר היה ככה". על פי הצהרת המחבר הספר עוסק בדמויות אמיתיות, במקומות שאפשר למצוא על המפה ובסיפורים שקרו באמת, למרות שיש להם כמה וכמה גרסאות. בנדיבות רבה מגלה לנו שלו רבים מסודות הכתיבה. טוניה רילוב היתה משוגעת ניקיון כמעט כמו סבתא טוניה, והילד שגדל והפך לסופר הציע לאימו עסקת חבילה – היא תעבוד בשדה, שהרי חקלאות היא קודם כל עבודה קשה, והוא יעמוד לידה ויספר לה סיפורים. לכל סיפור יש כמה גרסאות כותב הילד שהפך לסופר ובינתיים למד גם לעבוד בשדה. והסוד החשוב מכולם הוא, ממש כמו שלימדה סבתא טוניה את שוטפות הרצפה, יש לחזור ולבדוק את הסיפור עד שיהיה צלול ונקי ממש.

מאז התפרסמו ספריו של שלו על העמק התפתחה תרבות של טיולים בעקבות רומן רוסי והאבות המייסדים של מושבי וקיבוצי העמק. הסיורים כוללים את הסליק בנהלל וכן ביקור בבית העלמין של נהלל בתל שימרון. בית עלמין שבו קבורים גם אמו, סבו וסבתו של מאיר שלו ודמויות נוספות שהיו גדולות מן החיים. רשימה זו לא תעסוק בטיולים מסוג זה. רשימה זו תנסה לתאר כמה מפעלים של תיעוד ושימור ההתיישבות החקלאית בעמק יזרעאל. כל אחד מהם בעל סגנון משלו.

אלי שמיר, שיר ערש לעמק, 2009-2008

אלי שמיר, שיר ערש לעמק, 2009-2008. שמן על בד

האוטו שלנו גדול וירוק

מחצר המוזיאון לראשית ההתיישבות בעמק נפרש נוף יפה של העמק (ותמיד כשאומרים ה-עמק, עם ה' הידיעה מתכוונים לעמק יזרעאל). העמק הוא חלום. באמת. המוזיאון השוכן בקיבוץ יפעת נפתח בשנת 1972 והתבסס על האוסף של עודד ארצי ז"ל בן הקיבוץ שאסף כלים ופריטים שמספרים את תולדות ההתיישבות החקלאית בעמק יזרעאל. המוזיאון מתעד את חיי היום-יום שהיו מורכבים וקשים. מוצגים כאן החפצים והכלים החקלאיים ששימשו את המייסדים בעמק. שוב מוכיחים החפצים שאנשי העמק היו אנשי חזון ומעש, ובעלי תושיה וכושר המצאה.

בשנת 2011 מלאו מאה שנה להתיישבות היהודית בעמק יזרעאל. הקואופרציה במרחביה הוקמה באותה שנה ופעלה עד שנת 1918. אחריה הוקמו עין חרוד שהיה הקיבוץ הראשון (דגניה היתה הקבוצה הראשונה) ונהלל שהיה מושב העובדים הראשון. שניהם נוסדו בשנת 1921.

בכניסה למוזיאון רשומים שמות הישובים הוותיקים ומתחתם מצוינים שמות מייסדי הישוב ושמות ראשוניו (יש הבדל בין מי שזכה לייסד את הישוב לבין אלו שבאו כמה שנים אחר כך ונקראים ראשונים). אני בוחנת במהירות את הרשימה ומוצאת את שמו של סבא שלי בין יתר הראשונים. רוב המוצגים במוזיאון מוקדשים לקיבוצים. האוהל ששימש שלושה אנשים וניסה לבטל את מוסד הזוגיות והמשפחה, חדר האוכל ששימש גם כמקום להתכנסות חברתית ולפעילות תרבותית. בין המוצגים גם מכונות חקלאיות וטרקטורים. אחד מהם, מציינת מנהלת המוזיאון, הוא כמו זה שמוזכר בשיר של המשוררת שהתגוררה בקיבוץ גבת, פניה ברגשטיין (1950-1908), "טרקטור בא על החצר". כמו הטרקטור. לא ממש ה-טרקטור, היא מדגישה. יש כמו ויש הדבר עצמו.

בצמוד למוזיאון נמצא מוזיאון הרפת שחבר למוזיאון ראשית ההתיישבות בעמק. מוזיאון הרפת מתעד את ההיסטוריה של ענף הרפת בישראל. על אחד הקירות מופיעה כתובת גדולה "לעבוד ברפת זו היתה שאיפה שהיה בה הרבה כבוד". הכתובת מנוסחת בזמן עבר, כמו הסכינו כאן עם הפיחות המכאיב והבלתי צודק במעמדם של הרפתנים והחקלאים (כשאני מבקרת במוזיאון מחאת הרפתנים עדיין נמשכת, הכתובת על הקיר נראית רלוונטית מתמיד). והנה משאית החלב ששימשה את הקיבוצים גבת, רמת דוד ויפעת להובלת החלב לתנובה והיוותה השראה לשיר של ברגשטיין "האוטו שלנו גדול וירוק". רק שבאיור שאיירה המאיירת אלזה קנטור האוטו נראה כמו האוטו של קיבוץ נען, ולא כמו שנראה האוטו מהעמק. המאיירת היתה מנען ולא מהעמק, מסבירים כאן.

בוץ ואבק

אדמת העמק כבדה וקשה לעבדה ולעובדה. שני מצבי צבירה יש לה כותב מאיר שלו בספרו "הדבר היה ככה" – בוץ בחורף ואבק בקיץ. את הבוץ אני מכירה היטב. איפה עוד הולכת ילדה לבית הספר כשלרגליה מגפיים של גומי ובשקית ניילון נפרדת לוקחת איתה נעלי בית משובצות. עד היום מובילים הטרקטורים את הבוץ הלוך ושוב משמונה דונם – שדות המכונים כך על שום גודלם, אל הרחוב של הוריי, הרחוב האחרון במושב, זה שאין בו עדיין מדרכה – ובחזרה.

את האבק אמור היה לגרש הסוויפר, שואב האבק של סבתא טוניה שמככב בספרו של מאיר שלו "הדבר היה ככה". על מנת לא לקלקל לקוראים את חווית הקריאה נאמר רק שסוויפר מאמריקה נכשל במשימה.

את האבק הזה היטיב לתאר גם הצייר אלי שמיר, דור שלישי במושב כפר יהושע, שעזב את הכפר וחזר להתגורר בו. לעומת הדור השני, לדור השלישי היתה בחירה גדולה יותר אם להיות בן ממשיך ולעסוק בחקלאות או לפנות לכיוון אחר. שמיר מרבה לעסוק בציוריו עמק ובאנשיו. בתערוכה "עמק, בדרך לכפר יהושע", תערוכת יחיד שהציג במוזיאון תל אביב, אפשר היה ממש לחוש את חום צהרי יום קיץ ואת האבק שמכסה את אדמת העמק בכמה מציוריו, למשל בציור "עמק יזרעאל מגבעות שמרון".

אלי שמיר, עמק יזרעאל מגבעות שמרון, 2002

אלי שמיר, עמק יזרעאל מגבעות שמרון, 2002. שמן על בד

קשה להיות חקלאי. תמיד היה קשה. מההתחלה. העבודה הפיזית מתישה. השמש קופחת בצהריים, המשאות כבדים. הקושי הנפשי גדול לא פחות: לא משנה כמה תעבוד תמיד תהיה תלוי בחסדי שמיים. תמיד תהיה תלוי בגשם – בכמות הממטרים, בעיתוי הגשמים. נוסף על כך ישנו החשש מפגעי מזג האוויר. מהברד, מהקרה ומהבצורת. בעבודת האדמה אי אפשר להפסיק אף פעם. תמיד צריך לעשות משהו. מה שצריך לזרוע היום אי אפשר לזרוע מחר. בכפר יהושע לקחו את עקרון העבודה העצמית ברצינות. שנים לא העסיקו פועלים מן החוץ. בשנים האחרונות יש פועלים תאילנדים גם בעמק. באולם הממוזג של מוזיאון תל אביב הימם אותי הציור "אוכלי האורז" שבו מצוירים בסגנון ריאליסטי שלושה פועלים זרים במעין מחווה של הצייר לציור אוכלי תפוחי האדמה של ואן גוך.

אלי שמיר, אוכלי האורז, 2003

אלי שמיר, אוכלי האורז, 2003. שמן על בד

כמה שנים קודם לכן היה זה טרקטור הזכוכית של נועה הגלעדי – מיצב עשוי זכוכית, הנראה כמו טרקטור מלאכי מרחף עם צמד כנפי המסי פרגסון התלויות מן התקרה במוזיאון ארץ ישראל, שהממו אותי ביופי שלהן ובעדינותן השברירית, כשהן מספרות סיפור שלם. האמנית, ילידת מושב רמות מאיר שליד רחובות, יצקה בזכוכית את קווי המתאר של הטרקטור הזכור לה מילדותה - המסי פרגוסון (שהיה נפוץ בכל המושבים, לא רק בעמק יזרעאל). הטרקטור של אביה המנוח, התפרק לחלקיו והפך לזכרון פרטי או לקינה על עולם שהשתנה - על עבודת האדמה ונקיון הכפיים.

נועה הגלעדי

נועה הגלעדי, ואתה לא תהיה, 2007-2006 (מראה הצבה), זכוכית וחוטי נרוסטה. צילום: איליה מלינקוב

האמנות שבטרקטור

החצר של שעיה קישוני, חקלאי ודור שני במושב שדה יעקב, המושב הדתי שבעמק יזרעאל, מסודרת, כמעט מצוחצחת. שוכנים בה זה לצד זה, פרגסון, פורדסון, קטרפילר ועוד שמות שיגרמו למי שעבד על הטרקטורים האלה, או שראה את הוריו עובדים עליהם להעריך את פועלו של קישוני. את כולם הוא אוסף ומנסה להחזיר לפעילות. קודם כל עובדים פה על המכניקה. טרקטור צריך לעבוד. אני שואלת אותו עד כמה הוא מדייק בשימור של הטרקטורים. עד כמה הוא נאמן לתכנון המקורי של הטרקטור ועד כמה הוא מאלתר. זו שאלה חשובה הוא אומר ומציין שהוא מרשה לעצמו לנפות את מה שמיותר.

האוסף אינו תחום רק לתחומי עמק יזרעאל ויש בו פריטים נוספים שקשורים לתולדות ההתיישבות בארץ ישראל. מטרת האוסף אומר קישוני היא שימור ולימוד והוא מקבל מבקרים המעוניינים ללמוד את התחום או כאלה שיש להם עניין אמיתי בנושא. זה לא המקום לביקור עם ילדים קטנים, הוא מציין. האוסף של קישוני הוא פרויקט שכל המשפחה מעורבת בו, ובאמת כשאני באה לחצר אני רואה את קישוני ובנו עובדים ביחד.

קישוני עורך לי סיור באוסף המרשים שלו. כזה היה הטרקטור הראשון של שדה יעקב הוא אומר, ומיד מסביר מה ההבדל בין האמירה "הטרקטור הזה" לבין האמירה "טרקטור כזה". אספן אמיתי תמיד ישאף שיהיה לו את "הטרקטור הזה". ובכן, על טרקטור כזה נסע דב אביו של קישוני לסייע בחריש בעמק הירדן במעשה של ערבות הדדית שהיתה נהוגה אז. והנה טרקטור עם שני מנועים, מנוע קטן שמשמש כסטרטר ומכבים אותו לאחר שהטרקטור הונע, ומנוע גדול שאיתו ממשיכים לעבוד. כשמניעים אותו כל השכונה שומעת. לא מדוממים טרקטור כזה. נותנים לו לעבוד. עוד באוסף כמה פרגסונים (מוקדמים יותר מהפרגסון של סבא, זה שהספקתי לנהוג בו, זה שההגה שלו לא התמסר בקלות. כשאבא שלי קנה את הפיאט 540 ההגה של הטרקטור החדש היה משוחרר מידי לידיו המורגלות של סבא והוא המשיך לנהוג בפרגוסון הישן).

לקראת סוף הסיור אני שואלת את קישוני מתי התחיל לאסוף פריטים חקלאיים. "כילד הבנתי שהמצוקות של היום-יום גורמות להורים שלנו להתקדם הלאה. כבר בתור ילד הבנתי שחלק מהדברים לא צריכים להעלם והתחלתי לאסוף דברים מיוחדים. בחלק מהדברים ראיתי את האמנות שבהם. מה שלא הבנתי אז הוא רוחב היריעה", הוא משיב.

יודע חקלאי פיקח

במשך חודשים ארוכים נהגתי להכין סלט ירקות בדיוק כמו שמתאר מאיר שלו בספר רומן רוסי (עמוד 152). קודם חותכים את הבצל ושמים עליו קצת מלח, אחר כך חותכים את העגבניות ושמים גם עליהן קצת מלח, אחר כך פלפל ירוק וקצת מלח ורק בסוף מכניסים את המלפפונים ועוד קצת מלח. אחר כך מוסיפים פלפל שחור, מיץ לימון ושמן. מערבבבים ונותנים לזה לנשום. דייקתי בפרטים. אף פעם לא התחלתי עם העגבניות ואף פעם לא ויתרתי על הזמן לנשימה, כי גם סלט צריך לנשום. טקס הכנת הסלט היה טקס פרטי שהנהגתי לזכרו של סבא אלימלך שנפטר בסמוך לפרסום רומן רוסי. כבר אז היה בטקס הזה תערובת של געגוע מהול בגאווה ובנוסטלגיה וגם מודעות לכך (בפארפרזה על ספרו של שלו) – שהדבר לא היה בדיוק ככה.

ככל הידוע לי אלימלך שינקר לא אכל מעולם סלט כזה. היו לו מנהגים אחרים בנוגע לאכילה, למשל המשפט האלמותי שנהג לומר לנו – "ביס מהלחם, ביס מהאוכל", כי גם בכל הנוגע למזון יש לתכנן את הדברים כהלכה ולשמור כראוי על המשאבים. אבל סבי האהוב היה חקלאי מן העמק והספר של שלו בא לי בדיוק בזמן. אם היינו זוכים וסבי היה מאריך ימים לפחות עד צאת הספר לבטח היה לו מה לומר על רמת הדיוק בתיאוריו של שלו. זה לא הטרקטור הזה, זה הטרקטור ההוא, ועוד זוטות כגון אלה. ומהצד השני ככל חקלאי רציני ודאי היה יודע להעריך את כושר האילתור ואת יכולת ההמצאה.

הטקסט התפרסם לראשונה לפני כמה שנים במוסף מסע ישראלי של מגזין מסע אחר

#אמנות #עמקיזרעאל #אלישמיר

הסחות דעת
צילום I אמנות I טקסט
פוסטים קודמים
ארכיון פוסטים

הרשמה לבלוג הסחות דעת