השפל הגדול: סיפורה של אם נודדת
במהלך השפל הגדול צילמה דורותיאה לאנג סדרת תמונות המתעדת פועלת וילדיה. אחת התמונות, "אם נודדת" (Migrant Mother), הפכה לסמל של אותה תקופה. מדוע דוקא תמונה זו זכתה לחיי נצח
בשנת 1929 התמוטטה הבורסה בניו יורק והחלה תקופת "השפל הגדול". במטרה להתמודד עם המשבר הגה הנשיא רוזוולט את ה"ניו דיל", סדרת תוכניות לשיקום הכלכלה האמריקאית ולחיזוק ה"רוח האמריקאית". אחת התוכניות היתה פרויקט צילום של המנהל לבטחון החקלאות (FSA) שבמסגרתו צולמו כ-175 אלף תצלומים של פועלי חקלאות יומיים ואזרחים נוספים משכבות מוחלשות שנפגעו בעקבות המשבר הכלכלי. הפרויקט צולם בידי מספר צלמים, אחת מהן היא דורותיאה לאנג, עד אז צלמת סטודיו מצליחה שהתמחתה בצילום פורטרטים מוזמנים.
באותה תקופה חשה לאנג שהסטודיו סוגר עליה וחיפשה אתגרים חדשים. היא יצאה לרחובות סן פרנסיסקו וצילמה מובטלים ומפגינים. בסוף שנת 1935 הציע לה פול טיילור, פרופסור לכלכלה שהתמחה בהגירה בענף החקלאות, להצטרף אליו לצוות תיעוד של ה-FSA. לאנג צילמה תצלומים רבים הנמצאים כיום באוסף ספריית הקונגרס. ברבים מהם מופיעים פועלים יומיים בחקלאות. באותה תקופה התגברה תופעת נדידת משפחות שלמות ממדינות הדרום לכיוון קליפורניה ומדינות נוספות, בחיפוש אחר עבודה בחקלאות. רבים מאותם נוודים עשו זאת במכוניותיהם, ולאורך הדרכים הוקמו מחנות מאולתרים, בהם התגוררו הנוודים. בחלק מהתצלומים שצילמה לאנג מופיעות אמהות לילדים, וניכר שהצלמת, בעצמה כבר אם לשני ילדים קטנים, מצאה בהן עניין והרבתה לצלמן.
במהלך חודש מרס 1936, כשהיתה בדרכה הביתה לסן פרנסיסקו, משהו, כך תיארה בראיון שנערך עימה בהמשך, גרם לה להתעכב. ליד העיירה נימפומו היא ירדה מהכביש הראשי ונכנסה למחנה מאולתר של פועלי חקלאות יומיים. באותה עת ישבו תחת יריעת בד מאולתרת, פלורנס אוונס תומפסון וארבעה מילדיה. אבי המשפחה לקח את המכונית שלהם לתיקון ותומפסון וילדיה חיכו שישוב. לאנג החליפה עם תומפסון מילים ספורות, ובתוך עשר דקות צילמה שישה פריימים שונים זה מזה בהרכבים המשפחתיים, במרחק בו עמדה הצלמת, בזווית הצילום ובאיכות הקומפוזיציה. אחד מששת התצלומים – "אם נודדת" (Migrant Mother) – הפך לתצלום המייצג יותר מכל את תקופת השפל הגדול.
מדוע דוקא הדימוי האיקוני (ולא תצלומי אמהות אחרות שלאנג צילמה במסגרת הפרויקט, או תצלום אחר מתוך הסדרה שמתעדת את תומפסון וילדיה), הפך לכזה, ומה גרם דוקא לתצלום הזה להפוך מתצלום המספר סיפור של אם אחת, או מהווה סמל של תקופה אחת, לדימוי המייצג את הדרך שבה יש לייצג עוני? האם הסיבה לכך היא שהצילום מבטא באופן מיטבי את הערכים שראשי הפרויקט רצו להעביר?
לראות ללא מצלמה
כאמור במרס 1936 עצרה לאנג במחנה מאולתר בצד הדרך לנימפומו שבקליפורניה. מרחוק הבחינה במחסה עשוי בד ומתחתיו כמה דמויות – אלה היו תומפסון וארבעה מילדיה. לאנג פעלה במהירות, זה היה כבר בסוף היום, השמש היתה נמוכה ולכן היה צריך לצלם מהר. מאוחר יותר ציינה לאנג כי הציגה את עצמה כצלמת מטעם "הממשלה". בראיון עיתונאי שנערך עימה בשנות ה-70, כשהתגלתה זהותה, ציינה תומפסון שכשהצלמת הגיעה מכוניתה כבר תוקנה "ואז הופיעה הצלמת וצילמה". לפי עדותן של הצלמת והמצולמת, המפגש ביניהן ארך דקות ספורות וכמעט לא היתה שיחה ביניהן, אולם האירוע של הצילום, רק התחיל. אירוע זה השפיע על חייה של הצלמת בכך שהפך אותה למאסטר של צילום, אך יותר מכל סייע בהחדרת מצבם של פועלי החקלאות ("האנשים הנשכחים", כפי שכינה אותם רוזוולט) לתודעה האמריקאית. נדמה שגם כיום, במבט לאחור, הדימוי האייקוני סייע לחיזוק ההכרות של לא-אמריקאים או אמריקאים צעירים עם תקופת השפל הגדול ועם סבלם של העניים. שנים לאחר מכן, התייחסה לאנג בראיון מוקלט לכוחה של המצלמה – "המצלמה היא כלי שמאפשר לאנשים לראות ללא מצלמה".
לאנג חזרה לסן פרניסיסקו. למחרת הגישה את סדרת התמונות לעורך העיתון "חדשות סן פרנסיסקו". הכיתוב היה זה - "קוטפי אפונה חסרי כל בקליפורניה. אם לשבעה ילדים. בת 32. נימפומו, קליפורניה".
ב-11 במרס פרסם עורך העיתון שתי תמונות מהסדרה כמלוות לטקסט שכותרתו בתרגום חופשי – "מרופטים, רעבים, שבורים, עובדי הקציר חיים בזוהמה". הכתבה – טקסט ותמונות – עוררו את דעת הקהל. בתגובה לכך דאג הממשל להעביר מזון לתושבי המחנה בנימפומו. תומפסון ומשפחתה – שכאמור עצרו בסמוך למחנה לאחר שמכוניתם התקלקלה – כבר עזבו למקום אחר. מאוחר יותר צוטטה תומפסון כאומרת – "הלוואי שהיא [לאנג] לא הייתה מצלמת אותי. אני לא מקבלת אגורה מזה. היא לא שאלה לשמי. היא אמרה שלא תמכור את התמונות. היא אמרה שהיא תשלח לי עותק של התמונות. היא מעולם לא עשתה זאת."
באוקטובר 1936 פורסם הדימוי האייקוני במגזין Midweek Pictorial. התמונה מכסה כמעט את כל העמוד, בצדה השמאלי התחתון של התמונה מופיעה מפת ארצות הברית בצירוף אינפוגרפיקה. משמאלה טור טקסט שבראשו מופיעה הכותרת – "הסתכלו בעיניה".
ד"ר יערה גיל-גלזר, מציינת בספרה "ספר התצלום התעודי" (הוצאת רסלינג, 2013), כי בתקופת השיא פורסמו כ-1500 דימויים בחודש בעיתונים ובמגזינים שונים. היא מציינת כי הדבר נבע מכך שרוי סטרייקר שעמד בראש האגף ההיסטורי של ה-FSA והיה אחראי על הפרויקט, האמין בכוחם של התצלומים להחיות עובדות ולעודד שינוי חברתי. כלומר מטרת פרויקט התצלומים היתה לתעד את העוני הכפרי בארצות הברית, ובאיזשהו אופן להביא לסיומו. סטרייקר אף ראה בפרויקט הזדמנות ל"יצירתו של אוסף ענק של תצלומים שבהם יוכלו להשתמש מדעני חברה והיסטוריונים בעתיד". ראשי המינהל החקלאות, והעיתונות, ניסו להעביר לקוראים מסר כלל-אמריקאי של עמידה בסבל. סטרייקר אף העיד על גיבורת התמונה כי "יש בה את כל הסבל האנושי, אך גם את כל כוחות ההישרדות. איפוק וכח מפתיע. אפשר לראות בה כל מה שרוצים. היא בת אלמוות".
חפשו את התינוק
לאנג צילמה שישה תצלומים של תומפסון וארבעה מילדיה. שלושה מהם בפורמט רוחב, ושלושה בפורמט גובה. בתמונת הרוחב הראשונה, המופיעה כאן בראשית הטקסט, נראית המשפחה מרחוק, כשהם בתוך מחסה מאולתר. מאחורי המחסה יש יער. הבת הגדולה, כבר נערה, נמצאת בחזית הפריים ומצד שמאל של המחסה. בתמונה זו הבת היא זו שתופסת את המבט. האם ושלושה ילדים נוספים נמצאים בצד הימני של המחסה. בסמוך אליהם מונחים מזוודה וחפצים שונים. כולם מסתכלים לעבר המצלמה. ייתכן אל עבר הצלמת המתקרבת. זהו ככל הנראה התצלום הראשון שנלקח. תצלום זה לא זכה להיכנס לזכרון החזותי הקולקטיבי. הוא מפוזר מידי. במוקד שלו נמצאת נערה שאינה עשויה ל"רגש" את הצופים, המבטים של המצולמים רחוקים מידי ואי אפשר לתפוס אותם. לאנג המיומנת הוציאה את הנערה מהפריים, עברה למדיום שוט, והתמקדה באם. היא הבינה כי דמותה של אם תעביר טוב יותר את המסר. בארבע התמונות הנוספות מופיעים האם וילדיה הצעירים. הרכבי התמונה שונים זה מזה, בפעילות הדמויות ובמבטן. המבט של האם וילדיה משתנה מתצלום לתצלום. באחד מהם נראית האם מניקה את תינוקה, ואין אנו רואים את מבטו של התינוק. בשני תצלומים נוספים מופיעה, בנוסף לתינוק, גם ילדה כבת ארבע. שיערה פרוע, פניה גלויים, והיא נשענת על האם.
בדימוי האיקוני מופיעים האם, תינוקה, ושניים מילדיה הצעירים. האם מערסלת את התינוק הישן. פניו של התינוק נראים מלאכיים. שניים מילדיה נשענים על כתפיה, מבטם מוסט לאחור, אל מעבר לגבה של האם. נדמה כי הבחירה הצילומית הזו של לאנג, שאולי ארעה במציאות (תפסה את הרגע), ואולי בוצעה באופן אקטיבי – מחזקת את המסר שלאנג רצתה להעביר. המבט המוסט של הילדים שנמצאים כבר בגיל שילדים מתחילים להבין את מצבם ואולי אף להתבייש בו, לעומת התינוק המעורסל שפניו מלאכיים, ובאמצע ניצבת האם ומבטה מופנה הרחק. בהשאלה מרולאן בארת (בספרו "מחשבות על הצילום") הסטודיום בתמונה זו, הוא התינוק המעורסל: לאנג, צלמת סטודיו מיומנת לקחה את השפה הצילומית המאפיינת צילומי פורטרטים ועשתה בה שימוש מושכל, ממש בתוך דקות ספורות, תוך כדי משימה עיתונאית-תעודית בשטח. היא "סגרה" את הפריים, יצרה קומפוזיציה מושלמת, ו"האירה" את פניו של התינוק שבחיק האם. כל התצלום כולו והקומפוזיציה שלו, מרפרר לציורי המדונה המוכרים, עם ישו התינוק המעורסל.
זהו תצלום איקוני הן בתוכנו והן בסגנונו. כך נראית אם שאינה יכולה להאכיל את ילדיה. כך נראה עוני, וכך, על פי ראשי המנהל לחקלאות ועורכי העיתונים, יש לצלמו. באופן שנושא בכבוד את הסבל.
העובדה שמדובר בצלמת, שהיא גם אם בעצמה והיא מצלמת אם אחרת, אולי השפיעה גם כן על אופן הצילום, שיש בו מן העדינות. נדמה לי שהמבט והחרדה הנשקפים מעיניה נוסף לכף היד שלה המונחת באופן אגבי בזווית הפה ובקומפוזיציה מושלמת, הם אלה שגורמים לעוצמת הפריים הזה.
מעניין לציין כי שנים ספורות לאחר שצולמה התמונה, בזמן ההכנות להצגת התמונה בתערוכה, נעשה ריטוש (לא ברור על ידי מי) בנגטיב על מנת להסיר את קצה אגודלה של תומפסון שהופיע בפינה הימנית התחתונה והפריע לקומפוזיציה המושלמת. ממש כפי שהיה נהוג לעשות בצילומי סטודיו.
כן, אני מרגישה את זה. אני לא אומר שאני מקורית מאוד, אבל אחרי כל שנות העבודה האלה, יש לי סוג מסוים, טוב, לא בדיוק סגנון, אבל טונאליות שאני מזהה כשלי. עכשיו, אני מתחילה לזהות את זה. אני אומרת, "ובכן יש לך לאנג"... אבל רק לאחרונה התחלתי לזהות את האיכות הזאת". דורותיאה לאנג בראיון לספריית הקונגרס
הטקסט הוא גרסה מקוצרת של עבודה מסכמת שכתבתי בקורס "אנתרופולוגיה חזותית בהנחיית ד"ר רגב נתנזון במכללת רופין. בכתיבת הטקסט הסתמכתי על ספר התצלום התעודי, מאת דר "יערה גיל-גלזר, הוצאת רסלינג; על ראיונות מצולמים עם דורותיאה לאנג המופיעים באתר מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית ועל סרט תעודי שעסק בחייה וביצירתה. קרדיט תצלומים: Library of Congress, Prints & Photographs Division, FSA/OWI
