והסירה שטה
התערוכה "אנו הפליטים" שמוצגת במוזיאון חיפה לאמנות, עוסקת בשאלות של פליטות, בצד סוגיות גלובליות עכשוויות, כגון זו של ההגירה מאפריקה למדינות אירופה, וביחס האמנות לשאלות אלה. הדימוי המרכזי שמופיע בתערוכה הוא של סירה
בינואר 2017 תלה האמן הצרפתי פייר דלאווי (Pierre Delavie) צילום גדול ממדים על גדת נהר הסן בפריז.
היצירה המכונה "רפסודת למפדוזה, 2017" היא למעשה הגדלה של תמונה שצולמה על ידי אנשי חיל הים האיטלקי במאי 2016 מול חופי איטליה. בתמונה נראית ספינת מהגרים מאפריקה כשהיא נוטה על צידה רגע לפני טביעתה. חלק מהאנשים עומדים על דופן הסירה הפונה לשמיים, אחרים נתלים על הסיפון שעכשיו הוא בקו אנכי למי הים, והם, רגע לפני הנפילה, מניפים את ידיהם למעלה או מנסים לטפס לעבר הדופן העליונה. בתחתית הפריים נראים ראשיהם של אלה שנפלו לים.
האי למפדוזה, שעל שמו נקראת העבודה, הוא אי איטלקי קטן (שטחו כ-20 קמ"ר בלבד) הנמצא מדרום לסיציליה וממזרח לחופי תוניסיה. האי הוא הנקודה הדרומית ביותר באיטליה ולכן הפך בשנים האחרונות למוקד הגירה בלתי חוקית מאפריקה לאירופה.
סירת מהגרים טובעת בים מול חופי האי למפדוזה. צילום: Marina Militare
תנועת ההגירה לאירופה, והמסע בים התיכון, היא מסוג הטרגדיות האנושיות שקשה לתפוס את ממדיהן, או את עומק הסבל האנושי שמניע אותן. בלתי אפשרי לתפוס את תהומות הייאוש הגורם לאנשים להכנס לסירות העמוסות יתר על המידה ולצאת למסע המסוכן בים, על כל משבריו וגליו.
לפעמים קריאת נתונים, או האחזות במידע, היא תחילת הדרך להבנת סבלו של האחר. על פי נתונים שמתפרסמים באתר האינטרנט של של נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR), בשנים 2017-2014, הגיעו ליבשת 1,766,186 בני אדם באמצעות סירות. באותן שנים 15,524 בני אדם טבעו או נעלמו בים התיכון כשהיו בדרכם ליבשת. מתחילת שנת 2018 ועד אמצע חודש מרס הגיעו לאירופה 12,428 בני אדם, ולפי הערכות 446 בני אדם מתו בים. עשרים אחוזים מהמהגרים דרך הים בשנת 2017 הם ילדים.
אנו הפליטים, וגם הם
בימים אלה מוצגת במוזיאון חיפה לאמנות התערוכה הקבוצתית "אנו הפליטים" (אוצרת: סבטלנה ריינגולד). התערוכה מוצגת במסגרת אשכול התערוכות "אמנות מסוכנת" שעוסק בתגובתם של אמנים לצמצום והגבלת החופש האזרחי, ובשאלה מה מקומו או תפקידו של אקטביזם אמנותי.
שמה של התערוכה, "אנו הפליטים" הוא ככותרת מאמר מאת חנה ארנדט שהתפרסם בשנת 1943 בכתב העת היהודי "מנורה". ארנדט, הוגת דעות יהודיה ילידת גרמניה שנאלצה לעזוב את גרמניה עם עליית הנאצים, תארה במאמר, מנקודת מבטה כיהודיה, את מצבם של פליטים ללא מדינה שאיבדו את זכויותיהם האזרחיות.
רבים מהאמנים המציגים בתערוכה הם אמנים ישראלים, או כאלה שישראל קשורה בביוגרפיה שלהם. האמנים - בני דורות שונים - מציגים זוויות שונות לשאלת הפליטות. חלק מהעבודות עוסקות באופן ישיר בסוגיית הפליטים מאפריקה, אחרות עוסקות בפליטים בזמנים ומקומות אחרים ומקצתן עוסקות בשאלות של פליטות נפשית וביחס למקום. לא בטוח שהעבודות בתערוכה זו, או לפחות רובן המכריע, נחשבות לאמנות אקטביסטית כלומר אמנות שמשלבת פעולה חברתית או פוליטית. אולי עצם הצבת תערוכה בנושא פליטים, בצירוף הכותרת, היא המעשה האקטביסטי. בשונה מהתערוכות האחרות באשכול יש בתערוכה הזו איזו עדינות, או איזה שקט יחסי, שאולי נובעים מהנושא שלה ומהסבל העומד בבסיס הפליטות, שהוא כזה שבני אדם ניצבים מולו כשהם נטולי מילים.
ובכל זאת מנסים.
הדימוי הבולט ביותר בתערוכה הוא הסירה. סירות הן דימוי נפוץ באמנות, והסירות מופיעות כאן בציורי שמן, במיצבים ובעבודות וידאו. עבודתו של דלאווי, המוזכרת למעלה, מופיעה אף היא בתערוכה. כשרפסודת למפדוזה נתלתה על גדות הסן, הפכה העבודה חלק מהנוף העירוני, אנשים חלפו על פניה בדרכם לעבודה ובחזרה, ואילו כאן, בתוך המוזיאון, הצילום המוגדל תופס את המבט בהיותו פרט של מציאות שמובאת כפי שהיתה - זה היה שם, זה קרה.
היהודי הנודד
שמואל בק (נולד בשנת 1933 בעיר וילנה) שסגנונו הוא סוריאליזם פיגורטיבי, מציג ציור שמן שיש בו מעין סירה ענקית שחלקה בתוך ים, וחלקה תקוע בין סלעים. הסירה מוקפת חומת אבן ועל סיפונה ישנה ערמת בתים הרוסים, אולי אלה בתי העיירה היהודית, וביניהם מה שנראה כמו צמד לוחות הברית, אולי בית כנסת שחרב, ושתי ארובות המזכירות את הארובות הנוראות ההן. בק עוסק ביצירותיו בהיסטוריה היהודית ובזכרון אישי - כשפרצה מלחמת העולם השניה היה בק בן שש. הוא שהה בגטו וילנה וכשהיה בן תשע ארגן המשורר היידי אברהם סוצקבר תערוכה שבה הוצגו יצירותיו של הילד-צייר. בק, שהסתתר חלק מהשנים יחד עם אימו במנזר בנדיקטיני שרד יחד עימה את השואה. בשנת 1948 עלה לישראל בספינה "פאן יורק" ("קיבוץ גלויות"). אולי זו הספינה הזו שמבליחה מתוך הזכרון ביצירה המוצגת בתערוכה. בק למד אמנות בבצלאל ולאחר מכן בפריז. במשך השנים נדד בין כמה ערים – פריז, רומא, לוזאן וניו יורק. בשנת 1966 חזר לישראל. חזרתו ערב פרוץ מלחמת ששת הימים, שנתפשה כמאיימת על קיומה של מדינת הישראל, השפיעה על האמן שהרבה לצייר באותה תקופה בתים הנדמים כנוזלים ומתפרקים (באתר האינטרנט של יד ושם מוצגות יצירות אלה לצד יצירות נוספות של בק). העבודה המוצגת בתערוכה היא המשך של פרק זה, והחיבור לנושא הפליטות מובן מאליו ומאיר אותו באור מעורר מחשבה.
בסרט תעודי שנעשה עליו מספר בק כי הרגיש צורך לעסוק באמנות שלו במה שעבר עליו בשואה ולעשות זאת באופן מטאפורי - אי אפשר, הוא אומר, לעסוק בזוועות באופן ישיר ולכן הוא מחפש אחר אייקונים. הבתים והסירה הם חלק מאותם אייקונים. מאז שנת 1993 בק חי ופועל בארצות הברית (לפני מספר חודשים נפתח בעיר וילנה מוזיאון שמוקדש ליצירותיו).
מעניין לציין כי בתערוכה בחיפה מוצגות שתי עבודות קטנות מימדים של האמן פיליפ רנצר (נולד ב-1958 ברומניה). אחת מהן, המכונה "ללא כותרת" מזכירה את עבודתו של בק. גם כאן יש סירת עץ עמוסת בתים. אולם לעומת הבתים של בק, הבתים של רנצר מונחים האחד על גבי השני באופן שנראה יציב. עבודתו השניה של רנצר, "חסקה", גם היא סירה עשויה עץ וגבס, והיא כבר מציעה מציאות נינוחה של חוף מבטחים, שמש וים כחול. אולי זהו חוף ארצישראלי. ככלל אפשר לומר כי בצד הסירות נוצר בתערוכה מעין משולש של דימויים שקודקודיו הם סירה-בית-ים.
בית מול הים
האמנית בלהה אהרוני (ילידת 1951, תל אביב) חיה ועובדת במושב מכמורת, ממש מול הים. אהרוני משתמשת בעבודותיה בעץ ממוחזר, חלקו נסחף מהים, חלקו משטחי עץ מפורקים מנגריות. בתערוכה בחיפה מוצגים כמה פרטים מעבודה גדולה יותר – "ים תטיס" שהוצגה לפני כשנתיים בגלריה טרומפלדור בבאר שבע. "ים תטיס" הוא ים קדום שכיסה את האזור לפני כ-200 מיליון שנה - הים התיכון, נתיב ההגירה העכשווי, נחשב לשריד של אותו אוקיינוס קדמוני.
בלהה אהרוני, מראה הצבה - ים תטיס, 2015. צילום: אלי אהרוני
על רצפת המוזיאון בחיפה מונח, נוטה מעט על צידו, מה שנראה כמו שריד של סירה טרופה או אולי שלד לוויתן עשוי עץ. הקרביים האלה, שהפנים שלהן נאכל חודרים-אל-לב. לרגע הזכירה לי צורתו את סיפור יונה הנביא שנמלט אל הים, ספינתו כמעט טבעה והוא הושלך אל הים ונבלע במעי הדג. על הקיר הסמוך תלוי פרט נוסף מתוך "ים תטיס", "הנווד". זהו פרט מרשים מאוד. הנווד של אהרוני עשוי עץ והוא כמו מתעופף מקצווי הקיר ונאסף ביחד אל דמותו השוכבת, כשראשו מונח על תרמילו. למתבונן ביצירה לא ברור אם הנווד ישן או מת.
("מַה לְּךָ נִרְדָּם" קורא רב החובל ליונה בלב הסערה, "קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ, אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד!")
"בגלל שאני גרה ליד הים", אומרת אהרוני בשיחה עימה, "כל המטאפורות שלי הן מהים. סירה זה דימוי נורא שחוק. הסירה היא דימוי של פליטות והגירה והשרדות, וציפה ושקיעה. של כל הדברים האלה ביחד. הסירה שלי היא לא סירה. היא רק השדרה של זה. היא מלכתחילה נחה על הקרקעית. היא כשלעצמה כבר שריד, והדמיון שלה לצלעות אנשים או לויתן (לויתן הוא חיה מאוד אנושית) זה כל הדברים האלה ביחד. בדרך כלל הסירה היא כלי קיבול, אבל הסירה שלי, לא מסוגלת להיות כלי קיבול, כי היא ריקה".
באשר לחיבור למציאות החיצונית, אומרת אהרוני כי "יש פליטות נפשית ויש פליטות גיאוגרפית. הפליטות הגיאוגרפית היא הרבה יותר קשה. כולנו עסוקים בפליטים כל הזמן. עכשיו הפליטים גם פה. הם רק חצו את המדבר ולא את הים."
בלהה אהרוני, נווד, ים תטיס, 2015. צילום: אלי אהרוני
סירות הן לא משחק ילדים
עבודה מעניינת נוספת היא "התחנה" עבודת וידאו של עדן אורבך עפרת (ילידת 1979). העבודה מתחילה כשרכבת חוצה את המסך ומפזרת מסך עשן. כשהעשן מתפזר נראית ספק ילדה, ספק אישה צעירה יושבת ליד המסילה וחופרת בור בחול, וממש כמו משחק ילדים בשפת הים מתמלא הבור במים המציפים את המסילה. זהו רגע שיש בו איום ואולי גם הבטחה. והנה ענפי עץ מן המסילה הופכים למה שנראה כמו חסקה, המזכירה בצורתה עין אנושית. האישה הצעירה מתיישבת עליה ומפליגה אל הלא נודע. זוהי עבודה עדינה שמשכה אותי להתבונן בה שוב ושוב, אולי בשל המשחקיות או הילדיות שבה.
בשיחה עימה מציינת אורבך עפרת שהעבודה עסקה מבחינתה במסע פנימי. תמיד, היא אומרת, העבודות שהיא יוצרת מתחילות באימג' ורק אחר כך היא יכולה לראות מה יש בהן. יופיה של האמנות הוא באפשרות לראות בה דברים נוספים. העבודות שלה, אומרת אורבך עפרת הן אסקפיסטיות – "העבודות שלי הן כמעט אנטי אקטביסטיות, כי כולן הן אסקפיזם בתוך הייאוש".
העבודה “Eaux Man's Land ,2016" של האמנית אלודי אברג'יל (ילידת 1981, צרפת), עדינה אף היא, אולם נובעת מתוך עמדה שונה כלפי האמנות ותפקידו של האמן. אברג'יל מציגה את עצמה כאמנית אקטביסטית (Artivist) וככזו המחויבת לפעול בתוך המציאות. זוהי עבודה מרגשת בטיפול העדין שלה בטרגדיה האנושית - מבעד ליריעת פלסטיק שקוף הנראה כמו מסך של מים, תלויות כשהן ממש נשפכות למטה, סירות קטנות עשויות קיפולי נייר, מהסוג שילדים משיטים בשלוליות. הסירות עצמן עשויות מתיקי "טאטי" – תיקי פלסטיק צבעוניים המשמשים מהגרים בצרפת לנשיאת מטלטליהם.
"Eaux Man's Land" 2016 ,אלודי אברג'יל
בראיון שנערך עימה בדואר אלקטרוני, כותבת אברג'יל את הדברים הבאים – "נולדתי בצרפת, ו"תמונת ההגירה" הראשונה שלי מילדותי, היא של שקיות הטאטי בהן השתמשתי ליצירות הסירות. כאשר ראיתי בטלווזיה, יום אחר יום את הפליטים מסוריה מנסים להגיע לאירופה דרך חציית הים התיכון, זה עורר אצלי צורך מידי ליצור את הגל הזה מהנייר השקוף. יש בעבודה את מספר הסירות שאפשר למצוא על קרקעית הים, אולם אף אחד לא יודע לומר בוודאות כמה פליטים טבעו. העבודה מאפשרת לכל אחד לדמיין את הייאוש העמוק ואת הסיכונים שלוקחים על עצמם הפליטים במטרה להגיע למקום טוב יותר, מקום שמעולם לא ראו קודם לכן".
אפילוג
בראיון שערכה העיתונאית איילת שני עם הפסיכיאטר החיפאי ד"ר עסאם דאוד, ושהתפרסם במוסף הארץ (22 במרס 2018) מספר דאוד, מייסד ארגון הסיוע Humanity Crew שמסייע לפליטים בלב ים, על היאוש העמוק, ועל המציאות ממנה בורחים בני האדם היוצאים מחופי לוב, ארץ שהיא גיהנום עלי אדמות ומקום בו אין אלוהים - "אני חושב שאפילו אני בעצמי לא הבנתי מה קורה שם עד שנסעתי, ואני לא בטוח שאני מבין את זה עכשיו, אחרי שהייתי שם. התחושה הקשה הזאת, להיות בלב ים, כשאתה לא רואה שום יבשה באופק. פתאום אתה מבין כמה אתה קטן וכמה הים עצום, ולמרות שהייתי על ספינה עם צוות מקצועי וכל אמצעי ההצלה, המועקה הזאת לא עזבה אותי"..." זה לא יהיה נכון להגיד שהם מנסים לחצות, כי זה בלתי אפשרי. אין סירה אחת שהצליחה באמת להגיע מלוב לאיטליה. זה כמו שנצא עכשיו מהנמל פה בחיפה בסירת גומי לכיוון קפריסין. כשהם עולים על הסירות האלה, הם יודעים שהם הולכים למות. זה מה שלא הבנתי בהתחלה — כמה הם רוצים למות".
---
קישורים לעבודות:
